top of page
  • Writer's pictureNoam Paz (Ananda)

On spiritual growth and cultural appropriation

על צמיחה רוחנית וניכוס תרבותי (עברית אחרי האנגלית)

I believe that no spiritual progress can be complete without being connected to material reality. The aspiration towards an experience of unity, that characterises many spiritual paths (if not all of them), requires that I see with open eyes everything that surrounds me, family, community, society, other cultures, nature itself, and take responsibility for the relations I have to all of these. In this post I’d like to express how this subject affects me, as someone that follows a spiritual path and wishes to make a social change.

"Cultural appropriation” is an important definition that came out of the global discourse on social justice. According to its definition in the Encyclopedia Britannica, it “happens when members of a majority group adopt cultural elements of a minority group in an exploitative, disrespectful or stereotypical way.” As long as we live in a world in which there is exploitation and oppression of disadvantaged societies by richer and more powerful societies, this term will continue to be relevant. But precisely because being aware of cultural appropriation is so important to me, I find that the usage of this term becomes, sometimes, a part of a new cultural discourse, that, while being more just, still uses aggressiveness and arbitrariness in the same way as the culture it wishes to change.

“spiritual knowledge belongs to everyone..?”

In the past few decades there’s been a spiritual awakening in the western society, inspired by other cultures. It started with a few pioneers that doubted the western way of living and sought for an alternative, and it continues today, at a time when yoga, meditation, buddhism, sufism, shamanism and other elements of indigenous cultures are a part of global consciousness and our daily language.

What is the meaning of using this knowledge in the western culture, that throughout history has taken over and exploited many parts of the world, from which this knowledge is coming? Although it may seem like the era of colonialism is over, its effects are still echoing in the abuse of natural resources and cheap labor in “developing countries”, the fragile situation in indigenous societies, oppression and racism towards immigrants and ethnic minorities etc. And what about the spiritual resources?

Many spiritual teachers in some of these traditions have deliberately chosen to pass on the knowledge to westerners, members of the dominant culture, wishing this important knowledge will be available to all of humanity, sometimes in order to preserve it from being lost because of destructive oppression.

I had the privilege to meet some of these teachers, and their followers. When I was a child I was acquainted with the world of yoga, and was initiated into that path by Swami Vishnu Devananda and his disciples. Swami Vishnu was the disciple of Swami Sivananda Saraswati, a great spiritual teacher from India, who sent many of his students to spread the knowledge of yoga in the west. Swami Sivananda was revolutionary in his decision to teach women, and foreigners that were not of the Hindu religion, a thing that was not popular in his time. He was criticized for that, and for publishing his books in English so they would be accessible to more readers. From my point of view, I was privileged to grow up with a much wider perspective regarding the world and the meaning of life. An important part of it was acknowledging the fact that there are different perspectives that coexist. One of the essential teachings of yoga is “The truth is one but the paths are many”. And thus, the practice of yoga, mantra and hindu myth became an integral part of my life, along with the sense of obligation to share this knowledge with others.

Similar to Swami Sivananda, many teachers from the Lakota people from North America, and other indigenous peoples, accepted western students and treated them as family, and initiated them to “pour water”, to conduct rituals of prayer and cleansing and to spread their ancient tradition, believing these teachings can bring back the balance that modern society has lost. I was blessed with getting to know some of these teachers and to implement their wisdom in my personal path. I learned how to make a medicine drum, an ancient musical instrument that appears in different forms in indigenous cultures from North America to Siberia, and how to use it in order to reconnect with the natural rhythm of nature and bring healing to myself and to the communities I’m part of.

One of the recurring motifs I met through learning these traditions was the understanding that, although western society enjoys greater material wealth and physical power, it became poorer on the spiritual level. Despite having deep roots that are connected to harmony with nature and the spiritual world, the development of institutionalised religions and political ideologies suppressed and hid this knowledge. I believe that a part of our attraction to elements of cultures that live closer to nature comes from longing to lost memories that are now reawakening.

As I see it, there’s an essential difference between the approach of these spiritual teachers, and the approach of some of the political leaders of the same societies. We may be able to say that the spiritual teachers seek to bring change and heal humanity through spreading and implementing the spiritual knowledge, while the political leaders wish to bring change by fighting injustice, being aware of how much the spiritual knowledge is being exploited by those that already have more power. But contrary to the narrow dualistic approach of “right vs. wrong”, I believe there’s room and importance to both of these approaches. Yet, as the bigger picture is indeed wide and complexed, I feel obligated to examine each case on its own merits, and ask important questions:

How do I, or any other privileged individual in western society, am using this knowledge?

Do I use it in a capitalistic way, in order to get reach at the expense of others?

Can anyone claim that spiritual knowledge is “universal and belongs to all of humanity” while my society enjoys abundance that is linked to the exploitation of other cultures?

Or am I using the knowledge in ways that express its true values and principles?

Do I respect the source of this knowledge, acknowledging the teachers from which I received it?

How do I reward the teachers who taught me? Am I aware of the current life situation in the culture that cultivated this knowledge? How does it relate to me? And, as in many cases, that culture’s life reality is harder and more complicated than mine, what do I do about it?

על צמיחה רוחנית וניכוס תרבותי

בעיניי, שום התפתחות רוחנית לא יכולה להיות שלמה ללא חיבור לקרקע המציאות. השאיפה לחוויה של אחדות, שמאפיינת הרבה שבילים רוחניים (אם לא את כולם), מחייבת אותי לראות בעיניים פקוחות את כל מה שסובב אותי, משפחה, קהילה, חברה, תרבויות אחרות, הטבע כולו, ולקחת אחריות על יחסי הגומלין שיש לי עם כל אלה. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לאופן שבו הנושא הזה משפיע עליי, כמי שהולך בדרך רוחנית ומבקש ליצור שינוי חברתי.

״ניכוס תרבותי״ הוא מושג חשוב שצמח מתוך השיח הגלובלי על צדק חברתי. לפי ההגדרה שלו באנציקלופדיה בריטניקה, הוא ״מתרחש כשחברי קבוצת הרוב מאמצים אלמנטים תרבותיים של קבוצת מיעוט באופן שהינו נצלני, לא מכבד או סטריאוטיפי.״ כל עוד אנחנו חיים בעולם שבו מתקיימים ניצול ודיכוי של חברות מוחלשות על ידי חברות חזקות ועשירות יותר, המושג הזה ימשיך להיות רלוונטי. אבל דווקא משום שהמודעות לניכוס תרבותי כל כך חשובה בעיניי, חשוב לי להרחיב את הדיון לרבדים נוספים שלו. בתקופה שבה השיח הפוליטי הגלובלי הולך ומקצין, אני מוצא שהשימוש במושג הזה הופך לפעמים לחלק מתפיסה חברתית חדשה, שגם אם היא צודקת יותר, עדיין עושה שימוש בכוחניות ובשרירותיות ממש כמו התרבות שאותה היא רוצה לשנות.

״הידע הרוחני שייך לכולם..?״

זה כבר עשרות שנים שמתחוללת התעוררות רוחנית בחברה המערבית, ששואבת השראה מתרבויות אחרות. זה התחיל בכמה חלוצות וחלוצים שהטילו ספק בדרך החיים המערבית וביקשו אלטרנטיבה, וממשיך עד היום, בתקופה שבה יוגה, מדיטציה, בודהיזם, סופיזם, שמאניזם ועוד אלמנטים מתרבויות של עמים ילידים הם חלק מהתודעה הגלובלית והשפה היומיומית שלנו.

מה המשמעות של השימוש בידע הזה בתרבות המערבית, שלאורך ההיסטוריה כבשה וניצלה אזורים רבים בעולם, מהם הידע הזה מגיע? למרות שנדמה שעידן הקולוניאליזם חלף, ההשפעות שלו עדיין מתבטאות בניצול משאבי טבע של ״מדינות מתפתחות״ וכוח עבודה זול, במצב השברירי של חברות ילידיות, בדיכוי וגזענות כלפי מהגרים ומיעוטים אתניים ועוד. ומה בנוגע למשאבים הרוחניים?

מורי־רוח רבים בתוך חלק מהמסורות האלה בחרו במכוון להעניק את הידע לאנשי המערב, בני התרבות הדומיננטית, והסמיכו אותם להעביר אותו הלאה, מתוך שאיפה שהידע החשוב הזה יגיע לכל האנושות, ולעתים מתוך רצון לשמר אותו אל מול הדיכוי הדורסני של חברה שלטת.

זכיתי להכיר כמה מורים כאלה, ואת ממשיכי דרכם. כשהייתי ילד נחשפתי לעולם היוגה, ונחנכתי לדרך הזו על ידי סוומי וישנו דבננדה ותלמידיו. סוומי וישנו היה תלמיד של סוומי שיבננדה סרסווטי, מורה רוח דגול מהודו, ששלח רבים מתלמידיו להפיץ את הידע של היוגה במערב. סוומי שיבננדה היה פורץ דרך בבחירה שלו ללמד נשים וזרים שאינם הינדים דבר שהיה לא מקובל בזמנו. בעקבות זה הופנתה ביקורת כלפיו, וכלפי הבחירה שלו לפרסם את ספריו באנגלית כך שיהיו נגישים ליותר קוראים. מבחינתי, זכיתי לגדול עם פרספקטיבה רחבה הרבה יותר לגבי העולם ומשמעות החיים. חלק חשוב מזה היה עצם ההכרה בכך שיש פרספקטיבות שונות שמתקיימות יחד. אחד השיעורים המהותיים שהיוגה מלמדת הוא, ״האמת אחת והדרכים רבות״. וכך תרגול היוגה, המנטרה וסיפורי המיתולוגיה ההודית הפכו לחלק אינטגרלי מחיי, יחד עם תחושת המחוייבות לחלוק את הידע הזה עם אחרות ואחרים.

כמו סוומי שיבננדה, מורים רבים מקרב אומת הלקוטה ילידי אמריקה הצפונית, ואומות ילידיות נוספות, קיבלו תלמידות ותלמידים מתרבות המערב כבני־בית, והסמיכו אותם ״לשפוך מים״, להוביל טקסי היטהרות ותפילה ולהפיץ את המסורת העתיקה שלהם, מתוך שאיפה שהידע הזה ישיב את האיזון שאבד לחברה המודרנית. זכיתי גם להכיר חלק מהמורות והמורים האלה ולשלב בתוך השביל האישי שלי את החוכמה שהם העניקו. למדתי איך לבנות תוף רפואה, כלי נגינה עתיק שמופיע בצורות שונות בתרבויות ילידיות מיבשת אמריקה ועד סיביר, ואיך להשתמש בו כדי להתחבר מחדש למקצב הטבעי של הטבע ולהביא ריפוי לעצמי ולקהילות שסובבות אותי.

אחד המוטיבים החוזרים שפגשתי דרך לימוד המסורות הללו הוא ההכרה בכך שלמרות שתרבות המערב נהנית מעושר חומרי רב יותר, וכוח פיזי גדול יותר, היא עניה יותר במישור הרוחני. למרות שגם לתרבות המערב יש שורשים עמוקים שמחוברים להרמוניה עם הטבע ועולם הרוח, התפתחות הדתות הממוסדות ואידיאולוגיות פוליטיות דיכאה והעלימה את הידע הזה. אני מאמין שחלק מהמשיכה שלנו לאלמנטים של תרבויות שקרובות יותר לטבע נובע מאיזה געגוע לזכרון עתיק שאבד וכעת מתעורר מחדש.

בעיניי, יש הבדל מהותי בין הגישה של מורות ומורי־הרוח האלה לבין הגישה של חלק מהמנהיגים הפוליטיים של אותן תרבויות. אפשר אולי לומר שמורי־הרוח מבקשים ליצור שינוי ולהביא לריפוי האנושות דרך הידע הרוחני והפצתו, בזמן שהמנהיגים הפוליטיים מבקשים להביא לשינוי דרך מאבק בחוסר הצדק, כשהם ערים לניצול הנרחב של הידע הזה בידי אלה שגם ככה מחזיקים בכוח רב יותר. אבל בניגוד לתפיסה הדואלית הצרה של ״נכון/לא נכון״, לדעתי יש מקום וחשיבות לשתי הגישות האלה. אבל מכיוון שהתמונה השלמה אכן רחבה ומורכבת, זה מחייב אותי לבחון כל מקרה לגופו ולשאול שאלות חשובות:

איך אני, או כל אדם אחר בחברה המערבית שנהנה פריבילגיות שהיא מעניקה, משתמש בידע הזה?

האם אני משתמש.ת בו בדרך קפיטליסטית, מנצל.ת אותו לטובת התעשרות על חשבון אחרים?

האם ניתן לטעון שהידע הרוחני ״אוניברסלי ושייך לכל האנושות״ בזמן שהחברה שלי נהנית משפע שכרוך בניצול חברות אנושיות אחרות?

או שאני משתמש.ת בו באופן שמבטא את הערכים שמהם הוא נובע?

האם אני מכבד.ת את המקור של הידע הזה, מביא.ה אותו בשם המורים שמהם קיבלתי אותו, או מייחס.ת אותו לעצמי?

האם אני מתגמל.ת כראוי את אלה שלימדו אותי? האם אני מודע.ת למציאות החיים הנוכחית של התרבות ממנה הוא מגיע? מה ההשפעה שלי על זה? ומכיוון שבמקרים רבים מציאות החיים של התרבות הזו קשה ומורכבת יותר משלי, מה אני עושה בעניין?

13 views0 comments

Recent Posts

See All


bottom of page